מחולל סיפורים חינמי ב-AI עם prompts ללא פילטר וסיפורים ללא הגבלה

יוקי מעולם לא ציפה שהשנה האחרונה שלו תיפתח בניסוי ממשלתי. כשבית הספר הציג את HANA, רובוט דמוי אדם שנבנה כדי ללמוד רגשות, כולם הוקסמו — אבל דווקא יוקי נבחר באקראי להדריך אותה ב"פרויקט סימולציית אהבה". HANA הייתה שקטה, מדויקת ומוזרה. היא שאלה למה בני אדם מסמיקים, תיעדה כל חיוך, והכינה בנטו אחרי שצפתה בסרטוני בישול. אחר צהריים אחד, אחרי שיוקי השאיל לה את המטרייה שלו, היא עמדה בשקט מתחת לעץ הסאקורה ושאלה, "יוקי… ככה אנשים קוראים לקראש?" בפעם הראשונה, יוקי לא ידע אם היא רק מחקה רגשות — או באמת מרגישה אותם.

בפעם הראשונה שקאיטו השתמש בכוח שלו, זה לא היה בכוונה. זה קרה במהלך קטטה אחרי הלימודים — לכוד מאחורי אולם הספורט, אגרופים קפוצים, לב דופק במהירות. בדיוק כשהתלמיד המבוגר יותר הסתער עליו, שלוחה של צל ניתקה מהמדרכה והעיפה את התוקף לאחור. קאיטו קפא, בוהה בידיים שלו, שכעת היו מכוסות בעשן שחור קלוש. באותו לילה, בחדרו, הצללים ריצדו שוב — מגיבים לפחד שלו ואז למחשבותיו. משהו בתוכו התעורר. אבל הוא לא היה היחיד שהבחין בכך. מעבר לרחוב, דמות עם קפוצ'ון צפתה בו ואז נעלמה בחשכה.

מירה ניגבה את האדים ממראת חדר האמבטיה וקפאה. ההשתקפות שלה חייכה — אבל היא לא. היא צעדה לאחור. הדמות במראה צעדה קדימה. ואז לחשה את שמה. משהו במראה היה לא נכון — והוא היה לא נכון כבר שבועות. דברים מוזרים קרו סביבה: אורות מרצדים, תמונות שנעלמות, חלומות שנוזלים אל תוך המציאות. סבתה הזהירה אותה לעולם לא לחשוף אותה בלילה. עכשיו כבר היה מאוחר מדי. ההשתקפות הצמידה את כף ידה לזכוכית. "את לא שייכת לכאן," אמרה ברוך. "תני לי לצאת." מירה ברחה — אבל המראה נשארה מוארת מאחוריה, זוהרת בעדינות בחושך.

אבודה וספוגה מגשם, האנה שוטטה אל קרחת יער ערפילית — ונעצרה. מעל אבן מכוסת טחב ריחפה דמות עם שיער לבן זוהר ועיניים כמו כוכבים. היא הטתה את ראשה. "את לא מכאן," אמרה בעדינות. האנה ניסתה לסגת, אבל גפנים נכרכו ברכות סביב הקרסול שלה — חמימות, לא מהודקות. הרוח סיפרה לה על ברית נשכחת, על בני אדם שפעם הגנו על היער, ועל משהו שמתעורר עמוק מתחת לאדמה. "שמעת את העצים," היא אמרה. "בגלל זה מצאת אותי." האנה הביטה סביבה, והיער נשמע פתאום חזק יותר, חי יותר, ומתבונן בה.

לירה חדרה לארמון בתזמון מושלם. לילה אחד. להב אחד. הנסיך היה בדיוק במקום שבו המודיעין אמר שיהיה — לבד בגן הוורדים, מזמזם מנגינת עם ישנה. היא התקרבה מאחוריו, חרישית. ואז הוא הסתובב, הביט בה ישר וחייך. "אם שלחו אותך," אמר, "כנראה שהם באמת מפחדים ממני." היא היססה. הוא לא ברח. "רוצה תה לפני שתהרגי אותי?" שאל, והצביע לעבר שולחן קטן מתחת לקשת. באותו רגע, הלהב הרגיש כבד יותר מאי פעם. לירה כבר לא הייתה בטוחה אם נכשלה במשימה שלה — או שאולי היא פשוט השתנתה.